תחום הטכנולוגיה המתקדמת הוא תחום חדשני. במשך השנים אנשים המציאו דברים מדהימים וחדשניים כמו למשל פלאפונים ומחשבים. בכל שנה ושנה החידושים של הטכנולוגיה מתפתחים ומתחדשים.
הסוגיות המעסיקות את חוקרי הטכנולוגיה ויחסי הגומלין שבינה לבין החברה, הן כלליות ביותר. הן אינן מתמקדות בטכנולוגיות המידע דווקא. אולם, כאשר אנשי חינוך משתמשים במונח "טכנולוגיה", הם מתכוונים, בדרך כלל, רק לטכנולוגיות הרלבנטיות לחינוך, ואלו הן, כמובן, טכנולוגיות המידע.
השאלה המרכזית הנדונה בהרחבה בתחום הפילוסופיה של הטכנולוגיה, היא השאלה עד כמה דטרמיניסטית ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה ועל התרבות שלנו. כאשר שאלה זו נשאלת בניסוח זה, רבים סוברים שאומנם כן, אין אנו מסוגלים שלא להיות מושפעים מן הטכנולוגיה. אולם, אם נשנה את ניסוח השאלה ונשאל, "האם הטכנולוגיה היא כוח עליון?" נהיה זהירים יותר בתשובותינו. אולם, מסתבר, שאחרי דיון בשאלות נוספות, התשובה לשאלה זו איננה פשוטה כל כך, בייחוד אם שואלים אותה גם בהקשר של סביבות הלמידה "עתירות הטכנולוגיה", או בהקשר המודרני יותר של המפגש שבין טכנולוגיות המידע והחינוך, כלומר, בשימוש במדיום הנקרא אינטרנט.
דורון יוסף חסידים במאמרו מציג את הביקורת של מרטין היידגר ממנה עולה קריאה לחינוך להישמר מפני האגרסיביות של הטכנולוגיה ובעקבות זאת השינוי החל בנו, וליטול את המושכות לשם הבנתה היא והבנתנו אנו כבני אדם. בהמשך מוסיף את גרסתו של פרופ' דוד חן ומיודוסר אשר טוענים כי הטכנולוגיה היא אמצעי. שכן הם מדברים על שימוש נבון בטכנולוגיה ועל יצירה בעזרת הטכנולוגיה. סלומון אינו חורג באופן מהותי מההוגים הקודמים וטוען שבעבר שימשו טכנולוגיות ראשית הרחבה של הכוח הפיזי של האדם, של יכולת הזכרון שלו ושל כישורי התקשורת שלו ואילו הטכנולוגיות של היום מציעות קודם כל הרחבה מרשימה ביותר של היכולות האינטלקטואליות של האדם- כלומר הטכנולוגיה היא האמצעי.
דורון טוען שתפיסה משותפת זו את הטכנולוגיה אינה מפתיעה ותואמת לתפיסה והתנהלות יום יומית לנוכח החזות הגלויה של המושג- אותם כלים ואמצעים המאפשרים לנו את החיים המפותחים אותם אנו מכירים. לעומת זאת הציג את תפיסתו הקיצונית של ההוגה ניל פוסטמן. עבורו טכנולוגיה אינם מכשירים אלא מערכת אמונות המרכיבות עולם מחשבתי. בין אמונות אלה האמונה שהמטרה העיקרית של חשיבה אנושית היא יעילות, שחישוב טכנולוגי הוא בעל עדיפות על שיפוט אנושי, שמה שאינו מדיד לא קיים ושענייניהם של אזרחים מטופלים בצורה טובה ביותר ע"י מומחים טכנולוגיים.
פוסטמן, לדעתי, חריף מאוד בביקורתו עד כדי כך שמשווה את הקנאות הדתית באירן לאללה ליחסה של אמריקה לטכנולוגיה. וממשיך לטעון כי הטכנולוגיה היא דת חדשה ובני אדם מרגישים שהם מחוייבים לציית לרצונה. הוא מתנגד לתפיסה לפיה חדשנות טכנולוגית היא מושג נרדף לקדמה אנושית. מתוך ביקורת זו, פוסטמן מסיק כי עלינו לבחון תחילה את מטרת החינוך לפני שניתן מקום לטכנולוגיה. הטכנולוגיה החדשה יוצרת הסחה וחוסר רלבנטיות מטכנולוגיה קיימת, ומתריע מכך שלכל טכנולוגיה ישנן השלכות שליליות ומחירים שיש לשלם. ומוסיף כי שילוב המחשבים בחיי היום יום מביא לאמונה כי בעיות חשובות נפתרות ע"י מחשבים, כשלמעשה בעיות רציניות ומשמעותיות אינן טכניות ואינן נוגעות לזמינות של מידע.
לסיכום, כותב המאמר מציג את טענתו של מרקוזה שגורס כי על החינוך להוביל את ההתייחסות לטכנולוגיה ולא לעקוב ולהשתרך אחריו. ולתפיסה זו אני מצטרפת ומדגישה את הצורך להביא ולהשאיר את הטכנולוגיה כאמצעי התומך במטרות החינוך וביעדיה, עלינו להשאיר את הטכנולוגיה כמסייעת ללמידה ולא כמטרה בפני עצמה. כפי שסלומון טען, אסור שנגיע למצב שבו יכשכש זנב הטכנולוגיה בגוף החינוך. התפיסה הפדגוגית צריכה להיות פתוחה לחידושים טכנולוגיים אך לא לתת להם להוביל אותה באף. פדגוגיה המתעלמת ממה שהטכנולוגיה מציעה לה היא פדגוגיה אנכרוניסטית הפוגעת בעצמה כיוון שהיא מעקרת את מה שעשוי לאפשר את מימושה. מצד שני, טכנולוגיה שניתנת לה הפריווילגיה להכתיב את הפדגוגיה הופכת אותה למערכת של פעילויות של למידת-סרק המקשטות את המיחשוב כדי להצדיק את קיומו.
בכתיבת פוסט זה נעזרתי במאמר המרתק של דורון יוסף חסידים שנקרא "בקורת פילוסופית על טכנולוגיה וחינוך" -
http://c3.ort.org.il/Apps/Public/getfile.aspx?inline=yes&f=files/ba3c28fc-8c3e-46d9-b4f3-effda4c7e27b/f298dbf7-382a-4a0a-a74c-b6b5e19148ea/c36cba66-e66e-4d16-865c-3dff3ec8f691/e1a77d60-04ac-446b-b0c8-44991a69650d.pdf
הסוגיות המעסיקות את חוקרי הטכנולוגיה ויחסי הגומלין שבינה לבין החברה, הן כלליות ביותר. הן אינן מתמקדות בטכנולוגיות המידע דווקא. אולם, כאשר אנשי חינוך משתמשים במונח "טכנולוגיה", הם מתכוונים, בדרך כלל, רק לטכנולוגיות הרלבנטיות לחינוך, ואלו הן, כמובן, טכנולוגיות המידע.השאלה המרכזית הנדונה בהרחבה בתחום הפילוסופיה של הטכנולוגיה, היא השאלה עד כמה דטרמיניסטית ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה ועל התרבות שלנו. כאשר שאלה זו נשאלת בניסוח זה, רבים סוברים שאומנם כן, אין אנו מסוגלים שלא להיות מושפעים מן הטכנולוגיה. אולם, אם נשנה את ניסוח השאלה ונשאל, "האם הטכנולוגיה היא כוח עליון?" נהיה זהירים יותר בתשובותינו. אולם, מסתבר, שאחרי דיון בשאלות נוספות, התשובה לשאלה זו איננה פשוטה כל כך, בייחוד אם שואלים אותה גם בהקשר של סביבות הלמידה "עתירות הטכנולוגיה", או בהקשר המודרני יותר של המפגש שבין טכנולוגיות המידע והחינוך, כלומר, בשימוש במדיום הנקרא אינטרנט.
דורון יוסף חסידים במאמרו מציג את הביקורת של מרטין היידגר ממנה עולה קריאה לחינוך להישמר מפני האגרסיביות של הטכנולוגיה ובעקבות זאת השינוי החל בנו, וליטול את המושכות לשם הבנתה היא והבנתנו אנו כבני אדם. בהמשך מוסיף את גרסתו של פרופ' דוד חן ומיודוסר אשר טוענים כי הטכנולוגיה היא אמצעי. שכן הם מדברים על שימוש נבון בטכנולוגיה ועל יצירה בעזרת הטכנולוגיה. סלומון אינו חורג באופן מהותי מההוגים הקודמים וטוען שבעבר שימשו טכנולוגיות ראשית הרחבה של הכוח הפיזי של האדם, של יכולת הזכרון שלו ושל כישורי התקשורת שלו ואילו הטכנולוגיות של היום מציעות קודם כל הרחבה מרשימה ביותר של היכולות האינטלקטואליות של האדם- כלומר הטכנולוגיה היא האמצעי.
דורון טוען שתפיסה משותפת זו את הטכנולוגיה אינה מפתיעה ותואמת לתפיסה והתנהלות יום יומית לנוכח החזות הגלויה של המושג- אותם כלים ואמצעים המאפשרים לנו את החיים המפותחים אותם אנו מכירים. לעומת זאת הציג את תפיסתו הקיצונית של ההוגה ניל פוסטמן. עבורו טכנולוגיה אינם מכשירים אלא מערכת אמונות המרכיבות עולם מחשבתי. בין אמונות אלה האמונה שהמטרה העיקרית של חשיבה אנושית היא יעילות, שחישוב טכנולוגי הוא בעל עדיפות על שיפוט אנושי, שמה שאינו מדיד לא קיים ושענייניהם של אזרחים מטופלים בצורה טובה ביותר ע"י מומחים טכנולוגיים.
פוסטמן, לדעתי, חריף מאוד בביקורתו עד כדי כך שמשווה את הקנאות הדתית באירן לאללה ליחסה של אמריקה לטכנולוגיה. וממשיך לטעון כי הטכנולוגיה היא דת חדשה ובני אדם מרגישים שהם מחוייבים לציית לרצונה. הוא מתנגד לתפיסה לפיה חדשנות טכנולוגית היא מושג נרדף לקדמה אנושית. מתוך ביקורת זו, פוסטמן מסיק כי עלינו לבחון תחילה את מטרת החינוך לפני שניתן מקום לטכנולוגיה. הטכנולוגיה החדשה יוצרת הסחה וחוסר רלבנטיות מטכנולוגיה קיימת, ומתריע מכך שלכל טכנולוגיה ישנן השלכות שליליות ומחירים שיש לשלם. ומוסיף כי שילוב המחשבים בחיי היום יום מביא לאמונה כי בעיות חשובות נפתרות ע"י מחשבים, כשלמעשה בעיות רציניות ומשמעותיות אינן טכניות ואינן נוגעות לזמינות של מידע.
לסיכום, כותב המאמר מציג את טענתו של מרקוזה שגורס כי על החינוך להוביל את ההתייחסות לטכנולוגיה ולא לעקוב ולהשתרך אחריו. ולתפיסה זו אני מצטרפת ומדגישה את הצורך להביא ולהשאיר את הטכנולוגיה כאמצעי התומך במטרות החינוך וביעדיה, עלינו להשאיר את הטכנולוגיה כמסייעת ללמידה ולא כמטרה בפני עצמה. כפי שסלומון טען, אסור שנגיע למצב שבו יכשכש זנב הטכנולוגיה בגוף החינוך. התפיסה הפדגוגית צריכה להיות פתוחה לחידושים טכנולוגיים אך לא לתת להם להוביל אותה באף. פדגוגיה המתעלמת ממה שהטכנולוגיה מציעה לה היא פדגוגיה אנכרוניסטית הפוגעת בעצמה כיוון שהיא מעקרת את מה שעשוי לאפשר את מימושה. מצד שני, טכנולוגיה שניתנת לה הפריווילגיה להכתיב את הפדגוגיה הופכת אותה למערכת של פעילויות של למידת-סרק המקשטות את המיחשוב כדי להצדיק את קיומו.
(סלומון ג., 2000- "מי מכשכש במי?")
בכתיבת פוסט זה נעזרתי במאמר המרתק של דורון יוסף חסידים שנקרא "בקורת פילוסופית על טכנולוגיה וחינוך" -
http://c3.ort.org.il/Apps/Public/getfile.aspx?inline=yes&f=files/ba3c28fc-8c3e-46d9-b4f3-effda4c7e27b/f298dbf7-382a-4a0a-a74c-b6b5e19148ea/c36cba66-e66e-4d16-865c-3dff3ec8f691/e1a77d60-04ac-446b-b0c8-44991a69650d.pdf
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה